יום ראשון, 29 ביולי 2012

תספורת

רציתי להתהדר בתספורת המושלמת. גידלתי את השיער עד שהשתפל והתעקל לכדי תוחם בורק וערמוני לפניי שצורתו כצורת האומגה. הוא תאם את כל ציפיותיי ולרגע זוהר אחד, ליממת שיער בודדה, שמחתי. כשהמשיך לגדול, ארכה בלוריתי מכדי שאוכל לסרקה לפנים, והחלתי לקפלה לאחור. בזחילה, גיליתי לחרדתי יום אחד, צמחה הבלורית המושתקת לגל עומד והכעירה, ואיתה גם פאותיי שנעשו לצמות.

סרתי לספר השכונתי וטיכסתי עמו תכנית לשיפוץ השיער - אך הוא הפליג בגזירה, ושוב עמד זה הסורר בקצרונו. גידלתי אותו  מחדש, נחוש להימנע הפעם מסַפָּרים ככל יכולתי. במקום לסרק לאחור את קווצת השיער שמלפנים, הרטבתיה וגזרתיה, כך שלא תכסה את עיניי. את הפאות קטמתי בעצמי, ואת זקני האדמוני גזזתי אחת לשבועיים במכונת תספורת זקן ששלפתי ממחסן נשכח. לרגע זוהר אחד, שמחתי.

אך אז החל מתנוון השיער המשתפל בצדדים, זה, הבוגד, שעליו הייתה עיקר גאוותי ושממנו צמחה לי מרבית קורת הרוח. הוא שהעצים את נוכחות פניי בהתעגלותו רבת החן, בשרטטו סביבן משולש דמיוני, החל לשלוח זרועותיו לכתפיי. במהרה נשמט רובו בניצב לרצפה, כשרק קצהו, הקצרצר ביחס לנפחו החדש, מזכיר את ימי האומגה המופלאה. הסכנתי, לבסוף, לגורלי הבלתי-נמנע, וניגשתי לספר השכונתי בשנית. אולם הוא כפה עליי - בקפה שחור ובאגביות מסתחבקת - להיות לבובת האימונים של עוזרו. "יותר טוב מפעם שעברה" אמר כשזה סיים את מלאכתו. הנהנתי והחלטתי שלשם לא אחזור.

בפעם השנייה שלא נותרה לי עוד ברירה אלא להיגזם בידי איש-מקצוע, החלטתי שאנסה לנוע סביב נקודת האיזון שבה הסב לי שיערי את האושר המושלם בתנודות עדינות, קצובות. הפקדתי עצמי בידיו של מעצב השיער באוניברסיטה והסברתי את בקשתי האחת: לא קצר מדי. כמעט כמו עכשיו. הוא אמר שיש לי "אחלה שיער" והציע תספורת מדורגת. כך קרה, לבסוף, שעיצב לי גרסה מוקטנת של כיעורי הנוכחי. הנהנתי למול המראה הידנית והחלטתי שלשם לא אחזור.

ועכשיו, כשסידור השיער הולך ומקשה בשלישית, הגעתי למסקנה שעלי להרפות תקוותיי מזיכרון אותו הרגע הזוהר, יממת השיער הקסומה ושיכורת הקונדישנר, שבה הייתי מאושר. במקום זאת, אלמד לאהוב את לידתו ומותו המחודשים של השיער, החוזרים על עצמם מדי ארבעה חודשים, כמחזור חייו של הפניקס. אהנהן לכל שלב: לצדדים המגולחים והבלורונית העומדת של התספורת הקצרה, לתסבוכת חסרת הצורה של ההתארכות ולקצוות המפוצלים של הנעורים הדועכים לאיטם. 


זהו, אני מסתפר. 


המציג הינו חתול ופאתו היא לצורכי המחשה בלבד

יום שישי, 27 ביולי 2012

לסבית של כבוד או: קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק ב')

אבל למי נתונה הייתה בעצם מחוייבותי שנבעה מ"העדפה חלושה ועמומה של הצד השמאלי של המתרס" (מחוייבות שנמשכת בי עד היום)? האם היא מחוייבות לעקרונות או לאנשים? לצדק חלוקתי או לזכרון שינשינים מזוקנים מנוער מרצ?

קראתי השבוע פוסט בבלוג של אחת, טל שניידר, שבו היא סוקרת הגדרות שונות לימין ושמאל ומסכמת, לבסוף, בכך שהיא מודיעה לתומכי המחאה החברתית שבניגוד למה שאולי נדמה להם, הם בשמאל. הניסיון הזה ומסקנתו נראו לי מגוכחים מעט. כשהיא קובעת כי גם אותם תומכי המחאה שמגדירים עצמם כימנים הם בעצם שמאלנים, מאיפה היא שואבת את כוח ההגדרה שלה? מאידיאת השמאל? בעיני, כל הגדרה רלוונטית של שמאל וימין היא מקומית (ובמקרה שלנו, ישראלית) ויכולה להתבסס אך ורק על האופן שבו האנשים עצמם, בהווה ובעבר, הגדירו את שיוכם הפוליטי.

מצד שני, אולי התוויות השרירותיות האלו חשובות בכל זאת כדי להבין את ההתנהגות הפוליטית שלנו, כי אולי, בעצם, המחויבות הפוליטית שלנו היא לא לעקרונות ולא לאנשים, אלא לתוויות, לפרצופים, לתדמיות.  מגיל 17 עד גיל 19, מחוייבותי הפוליטית הייתה, יותר מכל, לסולנית של פוליאנה פרנק. כל קונפליקט גלוי או חבוי ביני לבין כל הלא-אני שמסביבי, ההורים שלי, החברים-לא-חברים ההטרו-סקסואליים והצבא הסוגר עלי, דמיינתי כקרב מעטים נגד רבים שבו אני נציג כל האחרים הנטחנים בגלגלי הפטריאכליות. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, פטריאכליות; גם היום אני לא בדיוק יודע. אבל ידעתי שאליוט (סולנית פוליאנה פרנק) היא ההיפך מזה; שכל מי שהוא זכר, הטרוסקסואל ואמיד חשוד מיידית בהיותו חלק מאותו מפלץ-אב-מרושע; שהעולם מתחלק כולו ללסביות זועמות ולגיבורי צבא ההגנה, ושנאמנותי נתונה לאלו הראשונות. הייתי, בעיני עצמי, לסבית של כבוד.

שרון בן-עזר אקא: אליוט אקא: הסולנית של פוליאנה פרנק אקא: אלילת נעוריי


כל זה לא אומר, כמובן, שהתקופה הזו בחיי התאפיינה בפעילות פוליטית ענפה. למעשה, נראה לי שלא הייתי בהפגנה אחת או חתמתי על עצומה אחת, אפילו, בכל ארבע השנים האלו. זה גם לא אומר שסירבתי להתגייס, למשל. הרי הייתי בודד במערכה; הלסביות האמיתיות שאליהן התוודעתי, בערך באמצע התקופה, היו בעצם לא כל כך פוליטיות, והתעניינו יותר בחברתן של לסביות אחרות מאשר בטיפוח דימוי הלסבית הזועמת שעמלתי עליו. הכי הרבה שהעזתי לעשות, וגם זה עלה לי בהתייסרות ובמאבקים עם עצמי, הוא להוציא סעיף "קשיי הסתגלות" שפטר אותי משירות קרבי. לקב"נית שנתנה לי אותו, הראשונה מבין רבות שעוד הייתי צפוי לפגוש, אמרתי שאני מפחד מהחיים בסביבה מאצ'ואיסטית. בכל זאת, דימוי הלסבית הזועמת, גם אם דהה קצת, המשיך להיות העיקרון היסודי של ארגון זהותי הפוליטית עד גיל 20, לפחות. אז, לראשונה, השירות הצבאי שלי ותהפוכותיו לא אפשרו לי יותר להמשיך לחיות באותו דיסוננס המשונה בין איך שתפשתי את עצמי למה שעשיתי ולא עשיתי בחיי בפועל.

(המשך יבוא)

יום שישי, 13 ביולי 2012

קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק א')

כשהייתי בכיתה ד', עם התלהטות מערכת הבחירות של 96, תמכתי בנתניהו. לא הייתה לזה שום סיבה מהותית. זיהיתי בעמימות ילדותית שבבחירות, כמו במשחק כדורגל, הבעת תמיכה קולנית בצד כזה או אחר טומנת בחובה אפשרות לביסוס יוקרה וזהות חברתית. החבר הכי טוב שלי (או הכי משפיע עלי) באותו זמן תמך בנתניהו, אז גם אני.

שנתיים או שלוש שנים מאוחר יותר, שמעתי את אמא שלי אומרת משהו כמו: מרצ התקשרו אלי היום, ואתה הרי יודע כמה אני אוהבת אותם. בדיעבד אני יודע שכוונתה הייתה להביע פליאה מכך שמספר הטלפון שלה התגלגל לידי מערך הטלמרקטינג של המפלגה שהיא כה מזלזלת בה, אבל סרקזם מהסוג הזה נעלם ממני לחלוטין באותו גיל. בתוך הצחיחיות הכמעט מוחלטת של השיח הפוליטי במשפחה שלי, התבלטה התקרית הזו כהזדמנות פז למצוא, בפעם השניה, צד לדבוק בו. שנה או שנתיים, לאחר מכן הצטרפתי לנוער מרצ.

היינו נפגשים פעם שבוע, בהנהגת שין שין בעל זקנקן סקסי שדיבר בשקט ובכובד ראש. הייתה שם רוסיה שסיפרה שאמא שלה אומרת שקומוניזם עוד יכול לעבוד אם יעשו את זה כמו שצריך הפעם, ונערה שמנה שבירכה לשלום בחיבוק ובנשיקה. פעמיים הצטרפתי להפגנה השבועית בצומת. פעם אחת נסעתי לסמינר השנתי בגבעת חביבה. בלילה, אחרי האוכל, המבוגרים יותר ממני שיחקו אמת וחובה, ובפעם הראשונה נחשפתי פנים מול פנים לאנשים שמדברים בפתיחות ובבדיחות על החוויות ה(חד)-מיניות-מתירניות שלהם. פגשתי שם גם אחת, גדולה ממני בשנה, שאהבה כמוני את טורי איימוס.

This is not an Owl.


ייתכן שמהתקופה הזו ואילך, התאיין כל סיכוי אמיתי שאי פעם אשייך עצמי לימין המפה הפוליטית. אולי כי בשמאל מצאתי לראשונה אחים לשונות ההומואית שלי, ואולי פשוט הדעה שיש לי על עצמי, מרגע שהתגבשה סביב הבחירות השרירותיות שלי עד לאותו רגע, נעשתה בלתי-גמישה; מחוברת בבשר לגוף הזר שהושלך לתוכה.

אני מדגיש את המרכיב השרירותי בהתגבשות הראשונית של הזהות הפוליטית שלי בכוונה, כי אני חושד שיש בכך מידה של כנות שרובנו זקוקים לה. הייתי רוצה לחשוב שהעמדות הפוליטיות והמוסריות שלי הם תוצאה של חשיבה הגיונית או חקירה אינטלקטואלית, אבל האמת היא שיש בהן איזשהו גלעין קשה שמקורו בתכתיבים חברתיים-סביבתיים ובאקראיות גרידא. אני חושד שזה נכון לגבי רובנו המכריע.

את נוער מרצ עזבתי אחרי שנה. החוג החברתי החדש הזה, על כל המיניות הבטוחה בעצמה שהייתה לו, היה תגלית מרגשת, אך נותר אטום בפניי. גרוע מכך - לתחושת הריחוק וחוסר השייכות החברתית שהמשיכה לרדוף אותי גם שם התלוותה התרוקנות מוחלטת מכל להט פוליטי. השכנוע בצדקת-הדרך שהיה כה לא נחוץ וכה קל להשגה בכיתה ד', נעדר ממני לחלוטין ונהיה לדבר-מה שאני מתבונן בו בתמהון כשהוא מתגלה אצל אחרים.

לתקופה של שנתיים-שלוש, התודעה הפוליטית שלי הצטמצמה לכדי העדפה חלושה ועמומה של הצד השמאלי של המתרס. 

(המשך יבוא, כשיבוא)
 
מופעל על ידי Blogger.