אבל למי נתונה הייתה בעצם מחוייבותי שנבעה מ"העדפה חלושה ועמומה של הצד השמאלי של המתרס" (מחוייבות שנמשכת בי עד היום)? האם היא מחוייבות לעקרונות או לאנשים? לצדק חלוקתי או לזכרון שינשינים מזוקנים מנוער מרצ?
קראתי השבוע פוסט בבלוג של אחת, טל שניידר, שבו היא סוקרת הגדרות שונות לימין ושמאל ומסכמת, לבסוף, בכך שהיא מודיעה לתומכי המחאה החברתית שבניגוד למה שאולי נדמה להם, הם בשמאל. הניסיון הזה ומסקנתו נראו לי מגוכחים מעט. כשהיא קובעת כי גם אותם תומכי המחאה שמגדירים עצמם כימנים הם בעצם שמאלנים, מאיפה היא שואבת את כוח ההגדרה שלה? מאידיאת השמאל? בעיני, כל הגדרה רלוונטית של שמאל וימין היא מקומית (ובמקרה שלנו, ישראלית) ויכולה להתבסס אך ורק על האופן שבו האנשים עצמם, בהווה ובעבר, הגדירו את שיוכם הפוליטי.
מצד שני, אולי התוויות השרירותיות האלו חשובות בכל זאת כדי להבין את ההתנהגות הפוליטית שלנו, כי אולי, בעצם, המחויבות הפוליטית שלנו היא לא לעקרונות ולא לאנשים, אלא לתוויות, לפרצופים, לתדמיות. מגיל 17 עד גיל 19, מחוייבותי הפוליטית הייתה, יותר מכל, לסולנית של פוליאנה פרנק. כל קונפליקט גלוי או חבוי ביני לבין כל הלא-אני שמסביבי, ההורים שלי, החברים-לא-חברים ההטרו-סקסואליים והצבא הסוגר עלי, דמיינתי כקרב מעטים נגד רבים שבו אני נציג כל האחרים הנטחנים בגלגלי הפטריאכליות. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, פטריאכליות; גם היום אני לא בדיוק יודע. אבל ידעתי שאליוט (סולנית פוליאנה פרנק) היא ההיפך מזה; שכל מי שהוא זכר, הטרוסקסואל ואמיד חשוד מיידית בהיותו חלק מאותו מפלץ-אב-מרושע; שהעולם מתחלק כולו ללסביות זועמות ולגיבורי צבא ההגנה, ושנאמנותי נתונה לאלו הראשונות. הייתי, בעיני עצמי, לסבית של כבוד.
כל זה לא אומר, כמובן, שהתקופה הזו בחיי התאפיינה בפעילות פוליטית ענפה. למעשה, נראה לי שלא הייתי בהפגנה אחת או חתמתי על עצומה אחת, אפילו, בכל ארבע השנים האלו. זה גם לא אומר שסירבתי להתגייס, למשל. הרי הייתי בודד במערכה; הלסביות האמיתיות שאליהן התוודעתי, בערך באמצע התקופה, היו בעצם לא כל כך פוליטיות, והתעניינו יותר בחברתן של לסביות אחרות מאשר בטיפוח דימוי הלסבית הזועמת שעמלתי עליו. הכי הרבה שהעזתי לעשות, וגם זה עלה לי בהתייסרות ובמאבקים עם עצמי, הוא להוציא סעיף "קשיי הסתגלות" שפטר אותי משירות קרבי. לקב"נית שנתנה לי אותו, הראשונה מבין רבות שעוד הייתי צפוי לפגוש, אמרתי שאני מפחד מהחיים בסביבה מאצ'ואיסטית. בכל זאת, דימוי הלסבית הזועמת, גם אם דהה קצת, המשיך להיות העיקרון היסודי של ארגון זהותי הפוליטית עד גיל 20, לפחות. אז, לראשונה, השירות הצבאי שלי ותהפוכותיו לא אפשרו לי יותר להמשיך לחיות באותו דיסוננס המשונה בין איך שתפשתי את עצמי למה שעשיתי ולא עשיתי בחיי בפועל.
(המשך יבוא)
קראתי השבוע פוסט בבלוג של אחת, טל שניידר, שבו היא סוקרת הגדרות שונות לימין ושמאל ומסכמת, לבסוף, בכך שהיא מודיעה לתומכי המחאה החברתית שבניגוד למה שאולי נדמה להם, הם בשמאל. הניסיון הזה ומסקנתו נראו לי מגוכחים מעט. כשהיא קובעת כי גם אותם תומכי המחאה שמגדירים עצמם כימנים הם בעצם שמאלנים, מאיפה היא שואבת את כוח ההגדרה שלה? מאידיאת השמאל? בעיני, כל הגדרה רלוונטית של שמאל וימין היא מקומית (ובמקרה שלנו, ישראלית) ויכולה להתבסס אך ורק על האופן שבו האנשים עצמם, בהווה ובעבר, הגדירו את שיוכם הפוליטי.
מצד שני, אולי התוויות השרירותיות האלו חשובות בכל זאת כדי להבין את ההתנהגות הפוליטית שלנו, כי אולי, בעצם, המחויבות הפוליטית שלנו היא לא לעקרונות ולא לאנשים, אלא לתוויות, לפרצופים, לתדמיות. מגיל 17 עד גיל 19, מחוייבותי הפוליטית הייתה, יותר מכל, לסולנית של פוליאנה פרנק. כל קונפליקט גלוי או חבוי ביני לבין כל הלא-אני שמסביבי, ההורים שלי, החברים-לא-חברים ההטרו-סקסואליים והצבא הסוגר עלי, דמיינתי כקרב מעטים נגד רבים שבו אני נציג כל האחרים הנטחנים בגלגלי הפטריאכליות. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, פטריאכליות; גם היום אני לא בדיוק יודע. אבל ידעתי שאליוט (סולנית פוליאנה פרנק) היא ההיפך מזה; שכל מי שהוא זכר, הטרוסקסואל ואמיד חשוד מיידית בהיותו חלק מאותו מפלץ-אב-מרושע; שהעולם מתחלק כולו ללסביות זועמות ולגיבורי צבא ההגנה, ושנאמנותי נתונה לאלו הראשונות. הייתי, בעיני עצמי, לסבית של כבוד.
 |
| שרון בן-עזר אקא: אליוט אקא: הסולנית של פוליאנה פרנק אקא: אלילת נעוריי |
כל זה לא אומר, כמובן, שהתקופה הזו בחיי התאפיינה בפעילות פוליטית ענפה. למעשה, נראה לי שלא הייתי בהפגנה אחת או חתמתי על עצומה אחת, אפילו, בכל ארבע השנים האלו. זה גם לא אומר שסירבתי להתגייס, למשל. הרי הייתי בודד במערכה; הלסביות האמיתיות שאליהן התוודעתי, בערך באמצע התקופה, היו בעצם לא כל כך פוליטיות, והתעניינו יותר בחברתן של לסביות אחרות מאשר בטיפוח דימוי הלסבית הזועמת שעמלתי עליו. הכי הרבה שהעזתי לעשות, וגם זה עלה לי בהתייסרות ובמאבקים עם עצמי, הוא להוציא סעיף "קשיי הסתגלות" שפטר אותי משירות קרבי. לקב"נית שנתנה לי אותו, הראשונה מבין רבות שעוד הייתי צפוי לפגוש, אמרתי שאני מפחד מהחיים בסביבה מאצ'ואיסטית. בכל זאת, דימוי הלסבית הזועמת, גם אם דהה קצת, המשיך להיות העיקרון היסודי של ארגון זהותי הפוליטית עד גיל 20, לפחות. אז, לראשונה, השירות הצבאי שלי ותהפוכותיו לא אפשרו לי יותר להמשיך לחיות באותו דיסוננס המשונה בין איך שתפשתי את עצמי למה שעשיתי ולא עשיתי בחיי בפועל.
(המשך יבוא)
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה