יום שלישי, 26 ביוני 2012

חלומות נדל"ניים

בּחלום חוזר אני מגיע לביקור באחת מהדירות של ההורים שלי, או נקלע לשם בשל צורך מזדמן כלשהו. לפעמים זו הדירה הקטנה יותר שגדלתי בה, לפעמים זו הדירה השנייה שלנו ברעננה, זאת שההורים שלי מחזיקים בה עד היום ומשכירים כדי לכסות את משכנתאת ההשקעה בנדל"ן. כמה מהפרטים בחלום משתנים: לפעמים הוא נפתח בעליה במעלית ופעמים אחרות בטיפוס במדרגות; לפעמים המעלית מקולקלת ולפעמים אני לא מוצא את דלת הכניסה. פרטים אחרים נשארים כמעט זהים: תמיד הדירה בקומה האחרונה (למרות שאף פעם לא גרנו בקומה האחרונה), המשפחה שלי אף פעם לא שם, ותמיד יש בי איזשהי מודעות לקיומה של דירה נוספת ולערך הנדל"ני שלה.

הלילה תעיתי בדרכי ועברתי בטעות דרך הדירה של השכנים שגרים קומה אחת מתחת להורים שלי. זה היה בית עצום, דו-מפלסי, מכוסה פרקטים, וכשהגעתי הם היו בעיצומה של מסיבת-מופע-הקולנוע-של-רוקי שבה שחזרו במדויק את הסצינה הראשונה בטירה. התנצלתי, זמזמתי חלק מהשיר והחוויתי כמה מתנועות הריקוד כדי להתחבב, והמשכתי דרך הבית לדירה של ההורים שלי. היא קטנה הרבה יותר. זעירה בהשוואה לבית ההוא, ויש תחושה כאילו כל-כולה מעין עליית גג חנוקה של הבית המפואר יותר. אני חש תערובת של אי-נעימות ורחמים על ההורים שלי, שחושבים שהם עברו לדירה מרווחת ויוקרתית, כשבעצם הם חיים בעליית גג.

יום שני, 25 ביוני 2012

המילים חודרות מבעד לעור

כמעט מבלי משים, פיתחתי כלפיו אינסטינקט ריצוי פבלובי. כל בקשה שהוא מביע או חשק שנרמז בו נענים מיד וקודם כל בהתפשרות ונכונות לסיפוק כל צרכיו. רק באיחור מתעורר בי רצון משלי, ובהתעוררו הוא מתמרמר: איך זה קרה? איך הפשרה הזו נכפתה עלי? איך לא נשאלתי לדעתי? ההתמרמרות הופכת לטינה ובסתר אני מאשים אותו, אולי שלא בצדק, בדריסה גסה של רצונותיי.

אבל מנין לו הכוח המופלא הזה להשתיק את רצונותיי? הוא לא מכה אותי, לא מאיים עלי בעזיבה או באלימות כלכלית. הוא בסך הכל מתקשר. אומר מה הוא מרגיש, מה דרוש לו; לפעמים רק מרמז; למילים הרי אין כוח מיסטי כזה. מילים הן פיסות מידע שאנחנו קולטים באופן רצוני, ושאת עיבודן אנו יכולים להשהות, למנוע או לשנות. לא כך? לא, לא כך. המילים חודרות מבעד לעור. ללמוד שפה פירושו לפתוח בעצמך נקבים שדרכם יכולות להיכנס לתודעה השפעות מיטיבות ומזיקות כאחת. כשמוטח בנו עלבון, אין אנחנו חופשיים לבחון אותו בניחותא ולהחליט אם מדובר בהשמצה בעלמא או בביקורת בונה. מרגע שבחנו אותו, הוא כבר הילך עלינו את כשפיו. מרגע שלמדנו שׂפה הרגישות לזיהומיה פעורה בנו ללא תקנה.

בכל זאת, לא כלו כל הגנותינו מפני המילים. אם להמשיך ולהשתמש במטאפורת החדירה לעור, אז אפשר, נדמה לי, להצר את הנקבים או למדר את החללים הפנימיים; לקבוע בתודעה מנגנוני סינון שיכולים, גם אם לא לחסום כליל, למנוע את חדירת ההשפעות המזיקות לרבדים העמוקים יותר בישותנו.

במובן מסוים, אני הענקתי לו את כוח הכפייה הזה, ואת האחריות הגדולה מדי שמתלווה לו. לטובתי ולטובתו, אני צריך לפתח תגובה אוטומטית חדשה, מאזנת. לשם כך אני זקוק לעוד כתיבה, להתוויית גבולות, לקביעת הסכמות. אני זקוק לעוד זמן.

יום ראשון, 10 ביוני 2012

שכרון הביצועיזם + אנאלוגיה משונה

הערה: החלק השני של הפוסט הוא לאמיצים בלבד.

לעתים, בימים ממוזלים כמו היום, משתלט עלי כליל שכרון הביצועיזם. אני פוצח ומנצח בהוצאתן לפועל של ישסוף המטלות שהוקצו לי להיום מאינסוף המטלות המשוערות של חיי, ומשלים אותן אחת לאחת בתנופה מסחררת. אני חש כמכבש-אולר-שוויצרי-אוטמטי-משוכלל, המתגלגל לו לאורכו של טו-דו ליסט המשתרע עד האופק, מכוונן לזיהוי מכמונות ופחים מכל סוג ולשליפתם המתוזמנת-מתוחכמת, רבת התושיה ונטולת ההיסוס של הגאדג'טים הרב-ייעודים שאגורים בקרביי. איני כל-יכול. אני יכול-ככל-שניתן לבן-אדם. אני הגרף השואף לאסימפטוטת השלמות האנושית. אני הקדמה שלעולם לא תכזיב. אני עתיד המאה ה-20 בעיניה הנוצצות של  אחרית המאה ה-19. אני מוּעד למפלה.

הימים הממוזלים הללו מתרבים לאחרונה. לרוב בגרסתם מתונת-המאניה, ובכל זאת, אני תוהה אם יש בביצועיזם הזה, בהתגשמותו של מה שכל סטודנט רצוץ מייחל לו, אוטיזם מסוכן. איך אדע?

בתמונה: חתולים

XXX

בתוך הערב-רב של הטקסטים המוצאים מהקשרם שהוא רשימת הקריאה האקדמית שלי, נשתרבבו בשנתיים האחרונה כמה בדלים ממארקס ומהמושפעים ממארקס. כמעט שלא הבחנתי בחוט השני העובר ביניהם, ופתאום גיליתי השבוע, ברגשות מעורבים, שהחוט אינו אלא צמח מטפס, שהבדלים היו זרעים, שמוחי היה להם כר גידול נוח, ושעתה בכל מקום אני רואה או מדמה לראות את עקבות התודעה הכוזבת. קומדיה רומנטית מטופשת על נערה בריטית נמוכת-מעמד אך חרוצה שמפילה ברשתה גבר עשיר בעודה עובדת באתר סקי מפונפן באוסטריה, נראית לי פתאום כצרור של שקרים סמויים על מוביליות חברתית וכהנצחה של הרעיון הג'יין-אוסטיני שנשים עולות בסולם החברתי רק אם הן מתחתנות עם גבר, עשיר. בכתבת הצבע בסוף מהדורת החדשות על בעל חנות צעצועים קטנה מדימונה, שבנה אימפריית-צעצועים ארצית, אני רואה אלחוש מסוכן של התודעה החברתית, ולא אתנחתא חביבה מרצף החדשות המדכאות.

אין לזה סוף. אני יכול, למשל, לנסות לסבך את שיפוט הסרט ולהזכיר לעצמי שבסופו הדמות המשנית בוחרת דוקא בגולש האקסטרים החתיך והעני על פני הבן העשיר, הדביל והמכוער. אבל גם כאן אפשר לזהות את עקבות התודעה הכוזבת במיליון דרכים שונות, ולטעון, במיליארד דרכים שונות, שהתכסיס המסוכן ביותר של השטן הוא שהוא גורם לנו לחשוב שהוא לא קיים. האמונה שהתודעה הכוזבת או האידיאולוגיה הדומיננטית או הסטרוקטורות החברתיות או ה-איך-שלא-תקראו לכוחות החברתיים שמבטלים את כל יכולתנו לגרום לשינוי, אינם שולטות בנו לחלוטין, היא התודעה הכוזבת המסוכנת מכולן.

האינטואיציות שלי (שאולי גם בהן אין לבטוח) אומרות לי שני דברים שונים: 1) שהחשיבה הסוציולוגית הזאת חשובה מכדי לפטור אותה כקשקוש שלא עומד במבחן פופר. 2) שאנחנו חייבים להאמין, ולו רק מטעמים פרגמטיסטיים, שיש לנו איזה שהיא יכולת לנווט את המציאות החברתית שמקיפה אותנו, או לחילופין, להאמין שהכוחות הדטרמיניסטיים שפועלים עלינו כפרטים שונים מספיק מהכוחות החברתיים כדי ליצור כאוס שדי בו להצדיק תקווה לשינוי. חשבתי על זה היום בדרך לירושלים ועלתה בראשי אנאלוגיה שיכולה להפוך, אולי, את החשיבה המרקסיסטית לפחות-מדכאת, מבלי לנטול לגמרי את עוקצהּ. עכשיו, נא לא להיבהל, אבל כאן הולכת לבוא קצת פיזיקה למעשה, אני מוותר על האנאלוגיה היותר-מסובכת שחשבתי עליה לטובת אחת פשוטה יותר ומובנת יותר: נראה לי שאולי היחס בין כוחות דטרמיניסטיים חברתיים לכוחות דטרמיניסטים פסיכולוגיים (שקובעים את התנהגות היחיד), הוא כמו היחס בין הכוח החשמלי לכוח הכבידה. נא להקשיב עוד קצת, זה כמעט נגמר.

הכוח החשמלי וכוח הכבידה הם, לפי השקרים הפיזיקליים המקובלים כיום, שניים מהכוחות היסודיים הפועלים ביקום. מה שמשונה הוא, שלמרות שהכוח החשמלי חזק בערך פי זיליון מכוח הכבידה, אנחנו מבחינים בכוח הכבידה רק לעתים מאוד רחוקות בחיי היום-יום. כלומר, בניגוד לחפצים שנופלים בגלל כבידת כדור הארץ שהן משהו שאנחנו רגילים לו לחלוטין, לא כל יום נתקלים בעצמים שנמשכים או נדחים זה מזה בגלל כוחות חשמליים. לעומת זאת, אם מסתכלים בבפנוכו של החומר, באטומים ובמולוקולות, ומנסים להסביר למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים, כח הכבידה נהיה לגמרי לא רלוונטי. לסיכום: במיקרו - חשמל חשוב כבידה לא, ובמאקרו - ההֵפך. 

אז למה זה ככה? פשוט. הכוח החשמלי יכול לבוא בשתי צורות: משיכה או דחייה. הכבידה תמיד מושכת. גוש גדול מספיק של חומר הוא ניטרלי מבחינה חשמלית בקירוב טוב מאוד. כלומר, המשיכה החשמלית והדחייה החשמלית בין שני עצמים מאקרוסקופיים מבטלות זו את זו. כוח הכבידה, לעומת זאת, יודע רק למשוך. כל חלקיק חומר מפעיל משיכה כבידתית על כל חלקיק חומר אחר. כשיש הצטברות של מלאנתלפים חלקיקי חומר, נגיד, כדור הארץ, הכוחות החשמליים מבטלים זה את זה, אבל הכוח הכבידתי מתעצם ומצטבר. 

הנמשל של המשל הזה הוא כדלהלן: גם הכוחות הפסיכולוגיים וגם הכוחות החברתיים הם אמיתיים לחלוטין. אבל בעוד שהכוחות הפסיכולוגיים שפועלים בינינו משפיעים עלינו במיליון דרכים שונות, הכוחות החברתיים הם הטייה קלה אך אחידה של התנהגותנו, שמורגשת רק אם בוחנים קבוצות גדולות מספיק של חיות אנושיות. האופן שבו מעוצבת האינטראקציה בינינו לאנשים הקרובים אלינו נקבעת על ידי חוקים פסיכולוגיים, אבל אם אנחנו מנסים לשרטט קווים לדמות עתיד המדינה/העיר/החברה, עלינו להיות מודעים למסה העצומה של אנשים-שהם-לא-אני שעומדת כנגד כל קבוצה סוררת ומצמיתה אותה לדפוסי החברה כמו שכדור הארץ מצמית סלעים לקרקע בכוח משיכתו הכבידתית.

 
מופעל על ידי Blogger.